וַיְדַבֵּ֣ר אַחְאָ֣ב אֶל נָבֹ֣ות לֵאמֹר֩ תְּנָה לִּ֨י אֶֽת כַּרְמְךָ֜ וִֽיהִי לִ֣י לְגַן יָרָ֗ק כִּ֣י ה֤וּא קָרֹוב֙ אֵ֣צֶל בֵּיתִ֔י וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ תַּחְתָּ֔יו כֶּ֖רֶם טֹ֣וב מִמֶּ֑נּוּ אִ֚ם טֹ֣וב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה